פסק-דין בתיק ת"א 2504-08

1.         התובע, יליד 1967, הועבר בהיותו בן 11 למוסד "מקים - מוסד לקימום ילדים מפגרים בע"מ" (להלן: ה נתבע או המוסד). ההעברה נעשתה על רקע אבחונו כסובל מפיגור שכלי, ועל רקע החלטת המדינה, באמצעות משרד הרווחה (להלן : הנתבעת או משרד הרווחה) להוציאו מביתו בשל התעללות בלתי פוסקת כלפיו, מצד אימו. בשנת 2000 החליטה ועדת אבחון מטעם הנתבעת כי התובע אינו סובל מפיגור שכלי, כי הוא מתפקד ברמה גבולית וכי תפקודו ההסתגלותי גבוה יחסית. בשנת 2002 עזב התובע את המוסד, ולימים אף התחתן בסיועה של שדכנית המתמחה בסיוע לאנשים עם מוגבלויות. 

2.         בכתב התביעה נטען כי התובע "נכלא" במוסד למשך 25 שנים, ולמעשה נגזר עליו "עונש של מאסר עולם". נפגעה יכולתו למצות את כישוריו לקיים אורח חיים נורמאלי שכן נכלא במחיצת מפגרים.

התובע מבסס את תביעתו על מספר עילות. העילה האחת היא רשלנות המתבטאת במניעת טיפול הולם מן התובע כמי שסובל מליקויי למידה להבדיל מפיגור שכלי, ובכך נפגעה התפתחותו ויכולתו השכלית; בעצם הקביעה כי הוא סובל מפיגור שכלי על אף ממצאים שהצביעו על היותו בעל יכולת הסתגלות; בכליאתו במוסד בכפייה למשך 25 שנים; בהימנעות מלהביא את עניינו בפני ועדת אבחון, ועוד. העילה האחרת היא הפרת חובה חקוקה, המתבטאת בהפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשל שלילת יכולתו של התובע לרכוש השכלה, מקצוע וחיי משפחה. כן מתבטאת עילה זו בהפרת חוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969 (להלן: חוק הסעד), באשר הנתבעת העדיפה את כליאתו של התובע במוסד סגור על פני דיור בקהילה, ובאשר הנתבעת לא פיקחה כראוי על פקידי הסעד על מנת שיביאו את עניינו של התובע לפני ועדת האבחון לפחות אחת לשלוש שנים. עוד לטענת התובע, עולים מעשיהם של הנתבעים המפורטים לעיל גם כדי עוולה של כליאת שווא.

התובע טוען כי הוא זכאי לפיצויים מוגברים בגין הכאב והסבל שהיו מנת חלקו עקב כליאתו במוסד סגור משך שנות דור. את הפיצויים בסעיף זה הוא מעמיד על 20,000,000 ש"ח. בנוסף טוען הוא להפסדי השתכרות בעבר ובעתיד.

3.         בדיון מיום 19.10.10 הוסכם על הצדדים, כי תחילה ייחקרו המומחים הפסיכיאטרים מטעמם, או אז ישקלו את המשך צעדיהם בתיק. לאחר סיום החקירה הודיעו הצדדים כי הם מעוניינים להמשיך בהליך. בהחלטה מיום 23.2.11 נקבע, כי תחילה תתברר שאלת אחריותם של הנתבעים. כפי שנראה להלן, לא מצאתי כי נכון יהיה לייחס לנתבעים אחריות בעוולה כלשהי כלפי התובע, ומסקנתי היא כי דין התביעה להידחות.

מספר הערות מקדימות

4.         החלטת ועדת האבחון ולפיה אין התובע סובל מפיגור שכלי ניתנה ביום 1.3.2000. על פניו, זה המועד בו נודע לתובע על עילת התביעה. אלא שכתב התביעה הוגש רק ביום 23.11.2008, לאחר עבור מועד ההתיישנות. נראה, אפוא, כי ניתן היה להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. עם זאת, ובשל טיבה של התביעה, סברתי כי נכון יהיה לבררה לגופה.

5.         הערה נוספת עניינה בטענת ב"כ התובע ולפיה, משהתברר בשנת 2000 כי אין התובע לוקה בפיגור שכלי, הנטל על הנתבעת ועל המוסד להוכיח כי הייתה הצדקה להשמתו במוסד ולשהייתו בו במהלך השנים. משלא המציאו את תיקו האישי יש להסיק לחובתם כי לו היה התיק מוצג, היה בתוכנו כדי לתמוך בתביעה.

אין בידי לקבל טענה זו. הנטל על התובע להוכיח את תביעתו, ואיני סבורה כי קביעת ועדת האבחון משנת 2000 הופכת, כשלעצמה, את הנטל. מכל מקום, וכפי שעוד נראה, עמדתי היא כי גם לו הועבר הנטל לנתבעים, הרי שהם עמדו בו. אשר למשמעות הראייתית שמבקש ב"כ התובע להסיק מהעדרם של מסמכים הנוגעים לתובע, ככל שהדברים נוגעים לנתבעת, היא לא הייתה אמורה לנהל את תיקו האישי של התובע במוסד. ובכל הנוגע למסמכים אחרים, המדובר בתביעה המתייחסת לאירועים שתחילתם בשלהי שנות השבעים, ויש לקבל כי חלק מן המסמכים הרלוונטיים אינו מצוי עוד בידי הנתבעת (סעיף 5 לתצהירה של ד"ר עמינדב). אשר למוסד, אין חולק כי בשנת 1999 החלה לנהל אותו עמותה אחרת, ואין כל סיבה להניח כי תיקו של התובע לא הועבר אליה, יחד עם כל המסמכים הרלוונטיים. יוער, כי מלכתחילה כלל התובע את העמותה החדשה בכתב התביעה, אולם ביקש למחוק אותה עוד בטרם החל ברור המשפט לגופו. לא למדתי מה מנע מב"כ התובע לפנות לאותה עמותה ולבקש את התיק, ולא שמעתי מפיו טענה כי עשה כן ונענה בשלילה או בטענה כי התיק איננו. וכפי שנראה להלן, המומחית מטעם התובע, ד"ר פסקין, התייחסה בחוות דעתה למסמכים שאינם מצויים בידי הנתבעת והמוסד, וציטטה מתוכם. אין ספק כי המדובר במסמכים שעל פי טיבם הם חלק מתיקו האישי של התובע כפי שהתנהל במוסד. משביקשו ב"כ הנתבעים כי מסמכים אלה יומצאו לעיונם, טען ב"כ התובע, כי ד"ר פסקין לא הצליחה לאתרם (עמ' 83). המסקנה המתבקשת, כי לנגד עיניה של ד"ר פסקין עמדו מסמכים מתיקו האישי של התובע שהתנהל במוסד, על כל המשתמע מכך. בנסיבות אלה, איני מוצאת כי יש להסיק מסקנה ראייתית לחובת הנתבעים דווקא.

6.         והערה אחרונה - כתב התביעה התבסס, כמפורט לעיל, על טענות הנוגעות לאבחון מוטעה של התובע ואי הבאתו בפני ועדת אבחון. למרבית הפליאה, משהוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע ושל עדים נוספים אותם ביקש לזמן, נכללו בהם טענות חמורות ביותר בדבר מעשי אלימות קשים בין החוסים במוסד לבין עצמם, בדבר ענישה פיזית אלימה ו/או משפילה מצד אנשי הצוות, ואף טענות על מעשי אונס. כך גם נכללו טענות על מחסור באוכל, בבגדים ובמקלחות, וכן טענה לפיה נוצל התובע לצרכיה של המנהלת ובמקום ללמוד, ביצע עבודות שונות על פי הוראותיה. מאחר שטענות אלה לא בא זכרן בכתב התביעה ולא הוגשה בקשה לתקנו, הוריתי על מחיקת אותם חלקים מן התצהירים שיש בהם משום הרחבת חזית, או אף על מחיקתם של תצהירים שלמים, ככל שאלה כללו אך טענות מן הסוג הנדון. והנה, לעומת מה שטען בתצהיר, במהלך עדותו בבית המשפט אמר התובע כי למד בבית הספר ואף רכש מקצוע (נגרות), כי אהב לשוחח עם העובדת הסוציאלית על ענייניו, כי אהב את מנהלת המוסד, כי עד היום הוא מגיע לשם לביקורים, וכי המוסד התייחס אליו יפה. אין לי ספק, כי עדותו של התובע בבית המשפט בנקודות אלה היא עדות אמת, המשתלבת בעדויות אחרות שבאו לפניי, והתמה יתמה כיצד זה נאמרו אותם דברים בתצהיר. 

פיגור שכלי - הגדרה

7.         סעיף 1 לחוק הסעד קובע כי מפגר הוא:

"אדם שמחמת חוסר התפתחות או התפתחות לקויה של כשרו השכלי מוגבלת יכולתו להתנהגות מסתגלת והוא נזקק לטיפול".

מלשון הכתוב עולה, כי אין די בעצם הקביעה כי כושרו השכלי של אדם (IQ) הינו נמוך ממה שמקובל כנורמטיבי. מפגר הוא מי שתפקודו החברתי מוגבל כתוצאה מלקות שכלית ממנה הוא סובל. הגדרה זו מצויה בחוק הסעד למן היום בו נחקק, היינו בשנת 1969, ולא חל בה כל שינוי. עם זאת, כדבריו של ד"ר נחום כץ, הפסיכיאטר המומחה מטעם הנתבעים:

"הפיגור השכלי הינו תופעה חברתית. כלומר, שהיא דינאמית מטבעה והגדרתה מעידה על רוח התקופה. עדות לכך שהפיגור הוא תופעה חברתית אפשר לראות בריבוי הניסיונות להגדיר אותו" (חוות דעתו של ד"ר כץ, עמ' 5).

8.         ד"ר כץ מסביר, כי במהלך המאה העשרים ניתנו עשר הגדרות משתנות למונח פיגור על ידי האגודה האמריקאית לפיגור שכלי (AAMR). לאורך השנים השתנתה ההגדרה, מאבחנה המתבססת רובה ככולה על הערכת הכושר השכלי, והבאה לידי ביטוי בציוני ה- IQ, לאבחנה המתבססת בעיקר על התנהגות מסתגלת ועל יכולת תפקודית, המוערכת על יסוד מספר קריטריונים. מאפיין נוסף עליו עומד ד"ר כץ בחוות דעתו, עניינו בשינוי שחל במהלך השנים מהתייחסות לפיגור כאל הפרעה קבועה, המופיעה עד גיל 18 ואינה משתנה לאורך החיים, להתייחסות אליו כאל הפרעה התפתחותית דינאמית, היכולה להשתנות, להשתפר, ובמקרים חריגים אף להיעלם. לדבריו, השינויים המשמעותיים שחלו בהתייחסות לפיגור התרחשו בשנים 1983 ו- 1992. ועוד עומד הוא על כך שהשינויים העיקריים מתרחשים בהגדרות המתייחסות לפיגור השכלי הקל. שינויים אלה, כך כותב הוא בחוות דעתו, נעשים מתוך כוונה לצמצם את מספר המאובחנים כבעלי פיגור שכלי, על מנת למנוע את תיוגם הסטיגמטי ולאפשר את שילובם השוויוני בקהילה. כתוצאה מכך, אנשים רבים שהוגדרו בעבר כבעלי פיגור שכלי יוצאים מהגדרה זו ומשתלבים בקהילה כאנשים נורמאלים. תהליך זה מתרחש ברחבי העולם.

9.         חוות דעתו של ד"ר כץ עולה בקנה אחד עם האמור בספר " פיגור שכלי, הגדרה, סיווג, ומערכות תמיכה" (מהדורה עשירית, 2002, בהוצאת אדם - מרכז בינתחומי ישראלי - מארגון בית אקשטיין בע"מ בשיתוף משרד הרווחה - האגף לטיפול באדם עם פיגור שכלי), שהוא תרגום לעברית של ספר בעל שם זהה באנגלית, אשר הוצא על ידי האגודה האמריקאית לפיגור שכלי. בפרק 2 לספר (נ/1), נאמר כך:

"הדגש על התפקוד בהווה תפס את מקומו של המצב חשוך המרפא. הבר ( Heber, 1961 ) תיאר את הפיגור השכלי כ"תסמין ולאו דווקא כמצב קיצוני", המוגדר על ידי "ביטויים התנהגותיים שאינם בהכרח אורגניים" (עמ' 3). ההגדרה משנת 1992 ( Luckasson et al. ) ממשיכה להדגיש עניין זה: "פיגור שכלי הוא הגדרה של תפקוד בהווה ולא בהכרח מצב קיום תמידי, והתפקוד האופייני משתנה במהלך החיים" (עמ' 19). לפיכך, התנהגות מסתגלת ואינטליגנציה משקפים אפוא את שני הנושאים הנשנים בהגדרות הפיגור השכלי" (שם, עמ' 34).

ובהמשך: